סיכום מפגש #4 – הסיפור שלי

סיכום מפגש #4 – הסיפור שלי

כאשר אנו באים להשמיע קול דרך בלוג (טקסטואלי,תמונה, וידאו או אודיו) עלינו ליצור סיפור בעל ערך ועניין עבור הקוראים/צופים/מאזינים.

במפגש עברנו על הסיפורים האישיים של כל אחד מאיתנו ואני מקווה שלמדנו דבר חדש אחד או שניים על הנבחרת שלנו. תודה לכולכם על החשיפה וההקשבה. לא תמיד זה קל אבל לסיפור האישי יש חלק נכבד בבלוג שאתם יוצרים.

דברנו גם על החופש לדבר והעובדה כי אין זה מובן מאליו כלל. משם הגענו לדבר על פאשיזם…

אז הנה התרגום של הציטוט מאומברטו אקו:

פאשיזם נצחי: 14 דרכים להבחין בחולצות השחורות

מאת אומברטו אקו (1995), תרגום מקוצר: ו”א שוסטרמן

———————————————-

פאשיזם נצחי: 14 דרכים לזיהוי החולצות השחורות
מאת אומברטו אקו, 1995
תירגם: ו”א שוסטרמן
—————————————-

אף שקיים עירפול מסוים לגבי הפאשיזם וההבדלים שבין צורותיו ההיסטוריות השונות, אפשר לדעתי לשרטט רשימת תכונות אופייניות לתופעה שהייתי רוצה לקרוא לה הפאשיזם הנצחי. את התכונות הללו לא ניתן לארגן לכדי מערכת; חלקן הרב נמצא בסתירה הדדית ואופייני גם לצורות אחרות של רדנות ופנאטיות. אך מספיק ולו באחת שתתקקיים על מנת שתיצור ותגבש סביבה את תופעת הפאשיזם.

1. התכונה הראשונה של הפאשיזם הנצחי היא פולחן המסורת.
מסורתנות כמובן הייתה קיימת זמן רב לפני הפאשיזם. לא רק שהייתה אופיינית למחשבה הקתולית הריאקציונרית אחרי המהפיכה הצרפתית, מקור המסורתנות הינו בתקופה ההלניסטית המאוחרת שם נולדה כתגובה לרציונלים היווני הקלאסי. באגן הים התיכון, בני הדתות השונות (נציגי רוב האמונות שנתקבלו בשקיקה לתוך פנתיאון האלים הרומי) חלמו על ההתגלות שקיבלו לכאורה בשחר תולדות האדם. ההתגלות הזו, לפי המיסטיקה המסורתנית, נשארה לאורך זמן רב מוסתרת תחת רעלת השפות השכוחות – בכתב החרטומים המצרי, בכתב הרונות הקלטי, במגילות מן האזורים הפחות ידועים של אסיה.
על התרבות החדשה הזו היה להיות סינקרטית. הסינקרטיזם הוא לא רק כהגדרת המילון, “שילוב של צורות שונות של אמונה והלכות”; על השילוב הזה היה להיות סובלני כלפי סתירות פנימיות. כל אחד מהמסרים המקוריים נושא בפנינת החוכמה, ועל אף שלכאורה הם אמרו דברים שונים או סותרים, כולם התייחסו באופן אלגורי לאותה האמת הקדומה.
כתוצאה, כל התקדמות מדעית היא בלתי אפשרית. האמת כבר ניתנה לנו פעם אחת ולתמיד וכל מה שנשאר לנו הוא להמשיך ולפרשן את המסר המעורפל שקיבלנו.
אם תעברו על המדפים אשר בחנויות הספרים האמריקניות מקוטלגים תחת ניו אייג’, תוכלו למצוא שם אפילו את אוגוסטינוס הקדוש, אשר הוא, ככל הידוע לי, פאשיסט לא היה. אמנם השילוב של אוגוסטינוס הקדוש עם סטונהנג’ – זה כבר סימפטום של פאשיזם נצחי.

2. המסורתנות כוללת בתוכה את שלילת המודרניזם.
גם הפאשיסטים וגם הנאצים סגדו לטכנולוגיה, בזמן שהוגים מסורתניים בדרך כלל דחו אותה כשלילה של הערכים הרוחניים של מורשת. אמנם, אף שהנאציזם התגאה בהישגיו התעשייתיים, שבחיו למודרניזם היו רק כיסוי לאידיולוגיית דם וקרקע. שלילת העולם המודרני הוסוותה כביקורת של אורח החיים הקפיטליסטי. עידן ההשכלה נתפס כתחילת ההיפקרות המודרנית. במובן הזה, ניתן להגדיר את הפאשיזם כאירציונליזם.

3. בנוסף, אירציונליזם מסתמך על פולחן הפעולה לשם הפעולה.
חשיבה היא צורה של סירוס גברי. מכאן החשד בתרבות כמזוהה עם גישה ביקורתית. פיקפוק בעולם האינטלקטואלי תמיד היה סימפטום של פאשיזם, מחיבתו של הרמן גרינג למשפט המפורסם ממחזה תעמולה “כשאני שומע את המילה ‘תרבות’ אני מחפש את האקדח” ועד לשימוש בביטויים כמו “אינטלקטואלים מנוונים”, “סנובים מנותקים”, “האוניברסיטאות הן קני צרעות של קומוניסטים” וכו’. הוגי החצר הפשיסטיים עסקו לרוב בתקיפת התרבות המודרנית ורדיפת האינטלקטואלים הליברלים על בגידתם בערכי המסורת.

4. הרוח הביקורתית עושה הבחנות, והבחנות הן מסממני המודרניות.
בתרבות המודרנית הקהילה המדעית מעריכה את ההתנגדות כי היא תורמת לקידום הידע. עבור הפאשיזם, כל התנגדות היא בגידה.

5. בנוסף לכך, התנגדות היא סימן של גיוון.
פאשיזם גדל ומרחיב את הקונצנזוס ע”י ניצול והחרפת הפחד הטבעי מפני השונה. המשיכה הראשונית של תנועה פאשיסטית בהתהוות טמונה בקריאה נגד הפולש. כך, הפאשים הוא גזעני לפי הגדרה.

6. הפאשיזם הנצחי נובע מתסכול חברתי או אישי.
אחד הסממנים האופייניים של פאשיזם היסטורי היה בפניה למעמד הביניים המתוסכל והסובל ממשבר כלכלי או תחושת שפל פוליטי והמאויים מלחץ השכבות החברתיות מתחתיו. בימינו, כשהרוב המוחלט של ה”פועלים” הישנים הפכו לבורגנות זעירה (ומנושלי המעמד מודחקים ברובם מהזירה הפוליטית), הפאשיזם של מחר ימצא את את קהלו ברוב החדש הזה.

7. לאנשים שמרגישים מנושלים מזהות חברתית מוגדרת, הפאשיזם מעניק את הפריבילגיה היחידה – להיוולד יחד באותה מדינה.
זהו מקור הלאומנות. יתר מכך, היחיד שיכול לספק זהות לאומה הוא האויב. כך, שורש הפסיכולוגיה הפאשיסטית הוא האובססיה אל הקנוניה, לרוב כזו הבינלאומית. על האומה להיות במצור. הדרך הכי קלה לפתור את הקנוניה היא הפניה לשנאת הזר. אמנם הקנוניה יכולה לבוא גם מבפנים: היהודים הם בדרך הכלל המטרה הנוחה כי להם היתרון להיות בו בזמן בתוך המדינה ומחוצה לה. בארצות הברית דוגמא ידועה לאובססיית קנוניות נמצאת בכתבי פאט רוברטסון, אמנם, כמו שראינו לאחרונה, ישנן גם רבות אחרות.

8. על חסידי הפאשיזם להרגיש מושפלים על ידי הכוח והעושר של האויב.
בילדותי לימדו אותי אודות האנגלים כעם של חמש ארוחות. הם אכלו לעיתים תכופות יותר מהאיטלקיים העניים אך המפוכחים. היהודים כולם עשירים ונעזרים ברשת נסתרת של תמיכה הדדית. יחד עם זאת, על חסידי הפאשיזם הנצחי להיות משוכנעים שיוכלו לגבור על אויביהם. כך, בעזרת השינוי המתמיד בהתמקדות הרטורית, האויב הוא בו בזמן חזק וחלש. ממשלות פאשיסטיות נידונו להפסיד במלחמות מאחר ואינן מסוגלות אינהרנטית להעריך באופן אובייקטיבי את כוחו של האויב.

9. הפאשיזם לא נאבק על החיים, הוא חי למען המאבק.
לכן פאציפיזם הוא עסקנות עם האויב. הוא רע כי לנצח נחיה על חרבינו. אמנם זה מביא גם את תסביך הארמגדון: מאחר והאויב יובס, יהיה קרב סופי והתנועה הפאשיסטית הנוכחית תשלוט בעולם כולו. אך “פתרונות סופיים” כגון אלו לא לוקחים בחשבון את עידן השלום שיבוא כביכול בעקבות הניצחון ושנמצא בסתירה עם עקרון המלחמה הנצחית. עד כה, לא היה מנהיג פאשיסטי שפתר את הפרדוקס הזה.

10. אליטיזם הוא היבט הכרחי של כל אידיולוגיה ריאקציונרית, כל עוד היא בבסיסה אריסטוקרטית; ואליטיזם אריסטוקרטי ומיליטנטי כולל בתוכו את האכזריות והבוז לחלש.
פאשיזם יכול להטיף רק לאליטיזם פופוליסטי. כל אזרח שייך לעם הכי טוב בעולם, חברי המפלגה הם הטובים באזרחים, כל אזרח יכול להית חבר מפלגה. אך אין פטריקים ללא הפלבאים. המנהיג יודע שכוחו מבוסס על חולשת ההמונים, ומאחר והם חלשים הם זקוקים וזכאים למנהיג.

11. בפרספקטיבה זו, כל אחד מתחנך להפוך לגיבור.
במיתולוגיות הגיבור הוא יישות יוצאת מן הכלל, אך בפאשיזם ההירואיזם הוא הנורמה. פולחן הגיבור קשור ישירות לפולחן המוות. לא במקרה שסיסמת הפלנגיסטים הספרדיים הייתה “ויוה לה מוארטה! (יחי המוות!)”. בחברות שאינן פאשיסטיות, לציבור מן השורה נאמר שהמוות אינו נעים, אך עלינו להיכנע לו תוך שמירה על הכבוד העצמי; לקהל המאמינים נאמר שהמוות הוא הדרך הכאובה אל האושר האל-טבעי. ביגוד לכך, הגיבור הפאשיסטי שואף למוות הירואי אשר מוגש בחינוך ופירסום בתור הפרס הסופי על החיים ההירואיים. הוא משתוקק למות, אך בעיקר שולח למוות אנשים אחרים.

12. מאחר והמלחמה הנצחית וההירואיזם הם משחקים קשים, הפאשיסט מעביר את כוחו לענייני מין.
זהו מקור המאצ’ואיזם (אשר כולל גם בוז לאישה וגם תוקפנות כלפי פרקטיקות מיניות לא סטנדרטיות, מהתנזרות ועד הומוסקסואליות). מאחר וגם המין הוא משחק קשה, הפאשיסט נוטה לשחק עם נשק, שמשמש לתרגיל פאלי בהיעדר חיי מין ממשיים.

13.הפאשיזם הנצחי מתבסס על הפופוליזם הסלקטיבי, פופוליזם של איכות.
בדמוקרטיה לאזרחים יש זכויות אינדיבידואליות, אך למכלול האזרחים יש תוקף פוליטי רק מנקודת המבט הכמותית – הרוב מחליט. בפאשיזם, לעומת זאת, לאינדיבידואל אין זכויות והעם נתפס כאיכות, יישות מונוליטית שמבטאת את רצון הכלל. מאחר ולכמות גדולה של אנשים לא יכול להיות רצון משותף, המנהיג מתיימר לפרש את רצונם בשמם. אחרי שאיבדו את כוחם הנציגותי, לאזרחים נשאר תפקיד תיאטרלי בלבד: הם משחקים את העם. העתיד מכין לנו פאשיזם חדש – טלויזיוני או אינטרנטי, כזה שבו תגובה רגשית של קבוצת אזרחים נבחרת תוצג ותתקבל בתור הקול של העם.
בגלל הפופוליזם האיכותני, הפאשיזם הנצחי חייב לצאת נגד המשטרים הפרלמנטריים “הרקובים”. ברגע שפוליטיקאי כזה או אחר מטיל ספק בלגיטימיות האסיפה הפרלמנטרית בגלל שאינה מייצגת לכאורה את הקול של העם, אנחנו יכולים להריח את הפאשיזם הנצחי.

14. הפאשיזם מדבר שִׂיחָדָש
שיחדש הומצא ע”י ג’ורג’ אורוול ב”1984″ בתור השפה הרשמית של ה”סוצאנג”, סוציאליזם אנגלי. אך אלמנטים של פאשיזם חוזרים בכל צורות הדיקטטורה. כל ספרי הלימוד הפאשיסטיים עשו שימוש באוצר מילים מצומצם ותחביר בסיסי ביותר על מנת לצמצם את הכלים לחשיבה ביקורתית ומורכבת. אמנם עלינו להיות מוכנים לזהות גם צורות נוספות של שיחדש, גם אם יקבלו צורה תמימה למראה של תוכנית אירוח פופולרית.

הפאשיזם הנצחי עדיין נמצא סביבינו, לפעמים לבוש בבגדי אזרח. היה הרבה יותר קל אם מישהו היהמופיע מישהו בעולם ואומר: “אני רוצה לפתוח את אושוויץ מחדש, אני רוצה לראות את החולצות השחורות צועדות שוב דרך ערי איטליה”. החיים אינם כה פשוטים. הפאשיזם הנצחי יכול לחזור בתחפושות התמימות ביותר. מחובתינו לחשוף את פניו ולהצביע על הופעותיו החדשות כל יום ברחבי העולם כולו. כדאי להיזכר כאן במילותיו של פ’ רוזוולט ב-4 לנובמבר, 1938: “ברגע שהדמוקרטיה האמריקנית תפסיק לנוע קדימה ככוח חי ונושם ולחפש יום וליל לשפר את אזרחינו בדרכי השלום, הפאשיזם יתחזק גם בארצינו”. החופש והשיחרור הם משימה בלתי-נגמרת.

—————————————————————–

About the author

רמי גל - מנהל תוכנית administrator

בן 44 ואב לשניים מתל אביב. התחלתי את דרכי המקצועית כמתכנת ובמשך כ19 שנים הייתי חלק מעולם ההי-טק עד לתפקידי ניהול וייעוץ לחברות טכנולוגיות וסטארט-אפים שונים. בשנת 2014 חברתי ליובל מלחי והפודקאסט "קטעים בהיסטוריה" והחלנו בפיתוח תכנית חינוך ייחודית העוסקת בפיתוח אישי דרך הקניית כישורים וכלים טכנולוגים. כיום אני עושה תואר שני במנהל החינוך ומנהל את תכנית "רוח דרומית"